<h1>ארחות חיים הלכ' טהרת הכלים והגעלה סימן י"ב</h1>
<h2>דף עה:</h2>
והרשב"א ז"ל כתב הלוקח כלי תשמיש מן הגוי שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין. אבל קודם טבילה לא ישתמש בהן כל עיקר. בד"א בכלי סעודה וכלים של מתכת אבל שאר כלים שאינן של מתכת ואפילו היו כלי סעודה אין צריכין טבילה (אבל) [אלא] לוקח ומשתמש בהן מיד דכלי מתכות אמורין בפרשה. היו של מתכת ואינן כלים של סעודה אינן צריכין טבילה. שאל כלים חדשים מן הגוים או שכרן מהן אין צריכין טבילה לא חייב הכתוב בטבילה אלא בשל ישראל כגון כלי מדין שבזזו איש לו ושאלה ושכירות אינן קונים. כלים שמשכנן הגוי אם נראה לישראל שדעתו של גוי לשקען בידו והרי הן כשלו צריכין טבילה. ויש מי שהורה שאין צריכין לטבילה והראשון נראה לי עיקר. כלי זכוכית [כיון] דאלו נשברו יש להם תקנה ככלי מתכות הן וצריכין טבילה.
טבילת כלים כטבילת נדה וצריך שלא יהא בהן דבר חוצץ מן הדברים החוצצין בטבילה. ובתשובת שאלה כתב על מה ששאלת מהו להטביל כלי על ידי גוי זו לא שמעתי אבל נראין הדברים שהוא מותר שלא אמרו אלא בנטילת ידים לאכילה שהחמירו בה משום סרך תרומה. עכ"ל עוד כת' זה כלל גדול אמרו בכל הכלים כבולעו כך פולטו לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים מן הגוים אם כלים שתשמישן בצונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות וכיוצא בהן משפשפן היטב כדי להסיר ולמרק חלודת האיסור שעליהן ואחר כך שוטפן במים כשטיפת הכוס ומטבילן והן טהורין.
כל מקום שאמרנו מטבילן בכלי מתכות או זכוכית או מצופין באבר הדברים אמורין אבל שאר כלים אינן צריכין טבילה דכלי מתכות אמורין בפרשה כמו שביארנו. וכל מקום שאמרנו מטביל [והן טהורין בכלי מתכות] אינו אלא לבסוף לאחר שאר ההכשר שאין הטבילה אלא לצאת מטומאת גוי לקדושת ישראל וכל שחלודת האיסור בכלי אינו נפרד מטומאתו של גוי. ויש מי שהורה שאם עבר והטביל קודם לכן עלתה לו טבילה.
לקח מהן כלים שנשתמש בהן הגוי בחמין כגון היורות והכלים שמחמין בהן חמים או מבשלין מגעילן ומטבילן. וכיצד דין הגעלה משפשפן היטב כדי להעביר החלודה ואחר כך מגעילן אם כלי ראשון הוא. כגון היורות וכיוצא בהן מגעילן בכלי ראשון. ולערות עליהן מכלי ראשון יש מי שאומר שהקלוח שיורד מכלי ראשון הוא ככלי ראשון ואין דברים אלו מחוורין אלא צריך שיגעילנו בכלי ראשון. וכן נראה הסכמת הגאונים ז"ל וכן עיקר. ואם כלי שני הוא מגעילו אפילו בכלי שני ודיו.
כל הכלים שנשתמשו בהן ביומן באיסור אין מגעילין אותן ביומן אלא א"כ יש במים שמגעילין אותן ששים כנגד גופן של כלי שהוא מגעיל. הגעיל בפחות מכן לא עלתה לו טבילה לפי שכל המים אסורין שבכל הכלי אנו משערין. לפיכך איסור הנפלט חוזר ונבלע וחוזר הכלי לאיסורו כמות שהיה. ואם טעם אומן ובקי בטעמים את המים ואין טעם האיסור נרגש בהן עלתה לו [הגעלה] כיון שאין הטעם נרגש בהן בידוע שהאיסור הנפלט מועט עד שנתבטל טעמו בתוך המים. ור' יונה מפיאירא ז"ל כתב דוקא כלים של איסור אין מגעילין אותן ביומן. אבל כלים של חלב ורצה להגעילן להשתמש בהן בבשר או ההפך אין להשהותן יום ולילה אלא מגעילן מיד דהוו להו נ"ט בנ"ט מ"מ אין טוב להורות כן שלא ילמדו מהן לכלים של גוים או של איסור אחר.
היה כלי שאינו בן יומו אע"פ שאין במים ששים כנגד הכלי מותר והוא שיהיו במים כדי שיוכלו לכסות הכלי שהוא מגעיל בהן שאפילו קבלו המים טעם האיסור הנפלט הרי המים מותרין. שכל כלי שאינו בן יומו נותן טעם לפגם ומותר לפיכך אם נגעל אפילו בכלי אסור מותר. והוא שלא יהיה בן יומו.
וצריך שישהה בתוך המים עד שיראה באומד יפה שיפלוט מה שבלע. כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן לאחר הגעלה כדרך שאדם (שותף) [שוטף את ידיו] ואם היה של גוי מטבילו אחר כן כמו שביארנו.
כלים שמשתמשין בהן על ידי האור כגון השפוד והאסכלא צריך לשפשף היטב ואחר כן מלבנן [ומטבילן. כיצד מלבנן] באש עד שיהיו ניצוצות נתזות מהן.
הגעיל כלי הראוי ללבן אסור להשתמש בו על ידי חמין שכל שתשמישו על ידי האור אינו פולט על ידי הגעלה הכל. וכשמשתמש בו על ידי חמין פולט הוא מעט מעט למה הדבר דומה לכלי חרס שאינו יוצא מידי (דפנו) [דפיו] לעולם שאע"פ שהגעילו אסור להשתמש בו. יראה לי שכל שתשמישו על ידי משקין מועטין על גבי האש דינו כשפוד ואסכלא שאף האסכלא מושחין בשמן עד שלא יבשלו בה [וכן] חוזרין ומושחין תמיד אלא שהמשקין המועטין אינן עומדין בפני האש מלהסתבך הבלע בתוך הכלי. ולפיכך מחבת שמטגנין בה [בשר ודגים ע"ג האש כיון שמשתמשין בשמן מועט ופעמים שימצא האיסור שמטגנין בה] במקום שאין השמן מגיע אליו הרי היא כאסכלא וצריכה לבון עכ"ל. ושמעתי משמו דה"מ אם היא של איסור אבל לענין חמץ בפסח כיון דהיתירא בלע די לה בהגעלה. ויש מי שכותב דבין של איסור בין של חמץ בפסח די לן בהגעלה. וה"ה לאותן כלים של ברזל שקורין נבלירש (?) של גוים די להם בשפשוף והגעלה. והמנהג אצלנו לעשות בהן ג' נובליש או ד' וזורקין אותן ואחר כך אוכלין האחרות. דהוה להו כהגעלה. כך כת' ה"ר יהודה ב"ר אבא מארי בחדושיו. וכן נמי שמעתי בשם החכם ר' חסדאי הכהן ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה האמת אלו (שטין) [טשין] אותן בשומן חזיר צריכין לבון אבל אנו רואין אותו ככלי מותר. שאין (שטין) [טשין] אלא בשמן. ואין חוששין (לשטת) [לטישת] שומן מפני שני דברים. האחד שהשמן יותר בזול משומן חזיר כאותה שאמרו בכותח. ועוד שאסור להם בתעניתם. ועונשין על זה. ובר מן דין שהשומן משחיר פני הלחמים שנעשין בו. עכ"ל. עוד כת' בתורת הבית שלו כלי מתכות שנאסר מקצתו נאסר כולו לפי שהוא מתחמם ביותר וכשחם מקצתו חם כלו ולא אמרו אלא לענין איסורו אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיגעיל כלו. ואם מלבנו עד שילבן את כלו. כל הכלים נכשרין לחצאים כיצד לבן שפוד עד מחציתו [וחזר] וליבן מחציתו האחד מותר.
הסכינים בין גדולים בין קטנים אם בא לחתוך בהן צונן ואפילו הדברים החריפים כאתרוג וצנון וכיוצא בהן נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה ודיו. והוא שתהא הסכין יפה בלא גומות שהוא חלק. אבל אם היו בה גומות צריך הגעלה אפילו לצונן. ואם בא לשופה במשחות של נפחים ומעבירה על גבה היטב עד (שמסיר) [שמשיר] קליפתה מותר לחתוך בה צונן אפילו דברים חריפין. בא לחתוך בה רותח יש מגדולי המורים שאמרו שצריכה (לכוין) [ליבון] ויש מי שאומרים שהסכינים הגדולים צריכים ליבון] פעמים שצולין בהן בשר על גבי האש בשפוד אבל הקטנים מגעילן ודיו בד"א בסכינין של גוים אבל סכינין (שמשתמש בהן) [שמכשירין] בפסח מגעילן ודיו אפילו הגדולים שבהן. ויש מי שהורה להקל אף באלו להגעילן בכלי ראשון [ודיו] וכן נהגו.
כלי חרס שבלע אחד מן האיסורין לא ישוב להכשרו לעולם לפי שאינו יוצא מידי (דפנו) [דפיו] לעולם בד"א בהגעלה אבל אם הסיקו מבפנים עד שיתלבן מותר. בד"א בשהסיקו מבפנים ובכלי שדרכו להסירו מבפנים כתנור וכיוצא בו אבל אם הסיקו מבחוץ לא. ואם כלי שאין דרכו להסיקו מבפנים כגון קדרה אע"פ שהסיקה מבפנים אסור חוששין שמא יחוס עליו שלא יבקע ולא יסיקנו כל צורכו ואם החזירן לכבשנן מותר. דברים אלו שאמרנו כשבלע אחד מאיסורין של תורה אבל בלע אחד מאיסורין של דבריהם מגעילן ג' פעמים ודיו. ואיפשר לומר שלא התירו אלא באיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בתורה כתרומה וחלת חוצה לארץ (ודין) [וכן] בשולי גוים אבל שאר איסורין של דבריהם החמירו בהן כשל תורה וראוי לחוש שלא להקל בהן עכ"ל הרשב"א ז"ל.
גרסי' (במנחות) [בזבחים] כלי שנאסר מקצתו אינו צריך להגעיל אלא מה שנאסר בלבד אבל לא כלו אפילו לתרומה כ"ש לחולין. וה"מ כלי עץ אבל כלי מתכות צריך להגעילו כולו כאשר כתבנו.
הלוקח כלי תשמיש סעודה של מיני מתכת מן הגוים דברים שמשתמש בהן בצונן כגון כוסות צלוחיות וקיתונות מדיחן ומטבילן במי מקוה והם טהורים [ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והם טהורים]. ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתסור קליפתן ומטבילן והן טהורין. ואם הטבילן קודם ההגעלה לא עלתה להן טבילה כל זמן שהאיסור בתוכן. וכתב ה"ר אשר ז"ל אותן כלי מתכות שהעלו חלודה ואינן יכולין להעביר החלודה לא על ידי שפשוף ולא על ידי גחלים שלא ישאר בה מעט הוה ליה כמיעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ בטבילה. ודברים שלא נשתמש בהן כל עיקר כגון הכלים החדשים צריכין ג"כ טבילה בארבעים סאה כמו אותן שנשתמש בהן ודוקא לקוחין אבל ממושכנין לא אם אינו יודע שישתקעו בידו.
וכולן שנשתמש בהן עד שלא יגעיל או עד שלא ילבן או יטבול מותר דמסתמא אינן בני יומן ונותן טעם לפגם הוא שמותר. וכשם שמכשירין הכלים משום בליעת אסור כך מכשירין אותן ([ל]הגעלה) [בהגעלה] או בליבון מחמת דבר מיאוס כגון מי רגלים או דבר אחר מיאוס דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם וכן נהגו כל ישראל ואין ראוי להקל על המנהג.
